סבתא שלי, שממנה ירשתי את הידיים - גם את צורתן וגם את תבונתן, ואת האהבה לבישול,
שפתחה בפניי, בחיוך של ילדה ממתיקת סוד, את תיבת חוטי התפירה שלה והראתה לי שיש שם עוד עשרות חפיסות חוטים עטופות בניילון מקורי כי היא "אוהבת שיש לה את כל הצבעים, זה עושה לה טוב להתסכל עליהם ככה, אחד ליד השני",
מבלי לדעת שאצלי בבית שוכבות תיבות לא מאד שונות שמכילות חבילות על גבי חבילות של חרוזים בכל הצבעים שטרם פתחתי ומדי פעם אני יורדת לשם, רק כדי להסתכל עליהם,
איננה.
הבלוג יחזור בתום השבעה.
היי מיכלי,
השבמחקזאת אילנית- אני משתתפת בצערכם
הלוואי וכולנו נדע רק שמחות